ריטב"א על שבועות מ״ב

מהדורה: חידושי הריטב"א, לבוב תקפז

« ריטב"א על שבועות מ״א ע״ב ריטב"א על שבועות מ״ג ע״א »

1 עַפְצֵי דְּקָיְימִי בְּשִׁיתָּא שִׁיתָּא?״ אֲמַר לֵיהּ: ״לָאו בְּאַרְבְּעָה אַרְבָּעָה הֲווֹ קָיְימִי?״ אֲתוֹ תְּרֵי סָהֲדִי וַאֲמַרוּ: ״אִין, בְּאַרְבְּעָה אַרְבָּעָה הֲווֹ קָיְימִי״. אָמַר רָבָא: הוּחְזַק כַּפְרָן. אֲמַר רָמֵי בַּר חָמָא: הָא אָמְרַתְּ כֹּל מִילְּתָא דְּלָא רַמְיָא עֲלֵיהּ דְּאִינִישׁ לָאו אַדַּעְתֵּיהּ! אֲמַר לֵיהּ רָבָא: קִצּוּתָא דְּתַרְעָא מִידְכָּר דְּכִירִי אִינָשֵׁי.

2 הָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״הַב לִי מְאָה זוּזֵי דְּמַסֵּיקְנָא בָּךְ, וְהָא שְׁטָרָא״. אֲמַר לֵיהּ: ״פְּרַעְתִּיךָ״. אֲמַר לֵיהּ: ״הָנְהוּ סִיטְרָאֵי נִינְהוּ״. אָמַר רַב נַחְמָן: אִיתְּרַע שְׁטָרָא. רַב פָּפָּא אָמַר: לָא אִיתְּרַע שְׁטָרָא.

3 וּלְרַב פָּפָּא – מַאי שְׁנָא מֵהָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״הַב לִי מְאָה זוּזֵי דְּמַסֵּיקְנָא בָּךְ, וְהָא שְׁטָרָא״; אֲמַר לֵיהּ: ״לָאו אַתּוֹרֵי יְהַבְתְּ לִי, וַאֲתֵית וְאִיתֵּיבְתְּ אַמְּסַחְתָּא – וְקַבֵּילְתְּ זוּזָךְ?״ וַאֲמַר לֵיהּ: ״הָנְהוּ סִיטְרָאֵי נִינְהוּ״; וַאֲמַר רַב פָּפָּא: אִיתְּרַע שְׁטָרָא.

4 הָתָם, כֵּיוָן דְּקָאָמַר ״אַתּוֹרֵי יְהַבְתְּ לִי וּמִתּוֹרֵי שָׁקְלַתְּ״ – אִיתְּרַע שְׁטָרָא; הָכָא, אֵימוֹר סִיטְרָאֵי נִינְהוּ.

5 מַאי הָוֵי עֲלַהּ? רַב פַּפֵּי אָמַר: לָא אִיתְּרַע שְׁטָרָא. רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אָמַר: אִיתְּרַע שְׁטָרָא. וְהִלְכְתָא: אִיתְּרַע שְׁטָרָא.

6 וְהָנֵי מִילֵּי, דְּפַרְעֵיהּ בְּאַפֵּי סָהֲדִי וְלָא אִידְּכַר לֵיהּ שְׁטָרָא; אֲבָל פַּרְעֵיהּ בֵּין דִּידֵיהּ לְדִידֵיהּ – מִיגּוֹ דְּיָכוֹל לְמֵימַר ״לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם״, יָכוֹל נָמֵי לְמֵימַר ״סִיטְרָאֵי נִינְהוּ״, וּכְדַאֲבִימִי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ.

7 הָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״מְהֵימְנַתְּ לִי כֹּל אֵימַת דְּאָמְרַתְּ לִי לָא פָּרַעְנָא״. אֲזַל פַּרְעֵיהּ בְּאַפֵּי סָהֲדִי. אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הָא הֵימְנֵיהּ. מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: נְהִי דְּהֵימְנֵיהּ טְפֵי מִנַּפְשֵׁיהּ, טְפֵי מִסָּהֲדֵי מִי הֵימְנֵיהּ?!

8 הָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״מְהֵימְנַתְּ לִי כְּבֵי תְרֵי, כׇּל אֵימַת דְּאָמְרַתְּ לָא פָּרַעְנָא״. אֲזַל פַּרְעֵיהּ בְּאַפֵּי תְּלָתָא. אָמַר רַב פָּפָּא: כְּבֵי תְרֵי הֵימְנֵיהּ, כְּבֵי תְלָתָא לָא הֵימְנֵיהּ.

9 אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פָּפָּא: אֵימוֹר דְּאָמְרִי רַבָּנַן דְּאָזְלִינַן בָּתַר רוֹב דֵּעוֹת – הָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן אוּמְדָּנָא, דְּכַמָּה דִּנְפִישִׁי בְּקִיאִי טְפֵי; אֲבָל לְעִנְיַן עֵדוּת – מְאָה כִּתְרֵי, וּתְרֵי כִּמְאָה!

10 לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא, הָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״מְהֵימְנַתְּ לִי כְּבֵי תְרֵי, כֹּל אֵימַת דְּאָמְרַתְּ לָא פָּרַעְנָא״. אֲזַל וּפַרְעֵיהּ בְּאַפֵּי תְּלָתָא. אָמַר רַב פָּפָּא: כְּבֵי תְרֵי הֵימְנֵיהּ, כְּבֵי תְלָתָא לָא הֵימְנֵיהּ.

11 מַתְקֵיף לַהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: תְּרֵי כִּמְאָה, וּמְאָה כִּתְרֵי! וְאִי אֲמַר לֵיהּ ״כְּבֵי תְלָתָא״, וַאֲזַל פַּרְעֵיהּ בְּאַפֵּי בֵּי אַרְבְּעָה – כֵּיוָן דִּנְחֵית לְדֵעוֹת, נְחֵית לְדֵעוֹת.

12 אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אֶת הַקָּטָן. מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמוֹר״, וְאֵין נְתִינַת קָטָן כְּלוּם.

13 אֲבָל נִשְׁבָּעִין לְקָטָן וּלְהֶקְדֵּשׁ. וְהָא אָמְרַתְּ רֵישָׁא: אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת שׁוֹטֶה וְקָטָן!

14 אָמַר רַב: בְּבָא בְּטַעֲנַת אָבִיו, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הִיא; דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: פְּעָמִים שֶׁאָדָם נִשְׁבָּע עַל טַעֲנַת עַצְמוֹ. כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: ״מָנֶה לְאָבִיךָ בְּיָדִי וְהֶאֱכַלְתִּיו פְּרָס״ – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע, וְזֶהוּ שֶׁנִּשְׁבָּע עַל טַעֲנַת עַצְמוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ אֶלָּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה, וּפָטוּר.

15 וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב – לֵית לֵיהּ מֵשִׁיב אֲבֵידָה פָּטוּר?! אָמַר רַב: בְּשֶׁטְּעָנוֹ קָטָן.

16 קָטָן?! וְהָאָמְרַתְּ: אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן! לְעוֹלָם גָּדוֹל, וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ קָטָן? דִּלְגַבֵּי מִילֵּי דַּאֲבוּהּ – קָטָן הוּא.

17 אִי הָכִי, ״טַעֲנַת עַצְמוֹ״?! טַעֲנַת אֲחֵרִים הִיא! טַעֲנַת אֲחֵרִים, וְהוֹדָאַת עַצְמוֹ.

18 כּוּלְּהוּ נָמֵי טַעֲנַת אֲחֵרִים וְהוֹדָאַת עַצְמוֹ נִינְהוּ!

19 אֶלָּא בִּדְרַבָּה קָמִיפַּלְגִי – דְּאָמַר רַבָּה: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה מוֹדֶה מִקְצָת הַטַּעֲנָה יִשָּׁבַע? חֲזָקָה אֵין אָדָם מֵעִיז פָּנָיו בִּפְנֵי בַּעַל חוֹבוֹ. וְהַאי – בְּכוּלֵּיהּ בָּעֵי דְּלִיכְפְּרֵיהּ, וְהַאי דְּלָא כַּפְרֵיהּ – מִשּׁוּם דְּאֵינוֹ מֵעִיז פָּנָיו בִּפְנֵי בַּעַל חוֹבוֹ;

20 וּבְכוּלֵּיהּ בָּעֵי דְּלוֹדֵי לֵיהּ, וְהַאי דְּלָא אוֹדִי לֵיהּ – אִישְׁתְּמוֹטֵי הוּא דְּקָא מִשְׁתְּמִיט מִינֵּיהּ, סָבַר: עַד דְּהָוֵי לִי זוּזֵי וּפָרַעְנָא לֵיהּ; וְרַחֲמָנָא אָמַר רְמִי שְׁבוּעָה עִילָּוֵיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלוֹדֵי לֵיהּ בְּכוּלֵּיהּ.

21 רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב סָבַר: לָא שְׁנָא בּוֹ וְלָא שְׁנָא בִּבְנוֹ – אֵינוֹ מֵעֵיז, וְהִלְכָּךְ לָאו מֵשִׁיב אֲבֵידָה הוּא. וְרַבָּנַן סָבְרִי: בְּפָנָיו הוּא דְּאֵינוֹ מֵעֵיז, אֲבָל בִּפְנֵי בְּנוֹ מֵעֵיז; וּמִדְּלֹא מֵעֵיז – מֵשִׁיב אֲבֵידָה הוּא.

22 מִי מָצֵית מוֹקְמַתְּ לַהּ כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב?! הָא קָתָנֵי רֵישָׁא: ״מָנֶה לְאַבָּא בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים דִּינָר״ – פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁמֵּשִׁיב אֲבֵידָה הוּא! הָתָם דְּלָא אָמַר ״בָּרִי לִי״, הָכָא דְּאָמַר ״בָּרִי לִי״.

23 שְׁמוּאֵל אָמַר: ״לְקָטָן״ – לִיפָּרַע מִנִּכְסֵי קָטָן, ״לַהֶקְדֵּשׁ״ – לִיפָּרַע מִנִּכְסֵי הֶקְדֵּשׁ.

24 לְקָטָן לִיפָּרַע מִנִּכְסֵי קָטָן – תְּנֵינָא: מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים לֹא יִפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה! תַּרְתֵּי לְמָה לִי?

25 הָא קָמַשְׁמַע לַן – כִּדְאַבָּיֵי קַשִּׁישָׁא; דְּתָנֵי אַבָּיֵי קַשִּׁישָׁא: יְתוֹמִין שֶׁאָמְרוּ – גְּדוֹלִים, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר קְטַנִּים; בֵּין לִשְׁבוּעָה בֵּין לְזִיבּוּרִית.

26 לְהֶקְדֵּשׁ לִיפָּרַע מִנִּכְסֵי הֶקְדֵּשׁ – תְּנֵינָא: מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים לֹא יִפָּרְעוּ אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה; וּמָה לִי מְשׁוּעְבָּדִים לְהֶדְיוֹט, וּמָה לִי מְשׁוּעְבָּדִים לְגָבוֹהַּ?

27 אִיצְטְרִיךְ; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הֶדְיוֹט הוּא דְּאָדָם עוֹשֶׂה קְנוּנְיָא עַל הֶדְיוֹט; אֲבָל הֶקְדֵּשׁ, דְּאֵין אָדָם עוֹשֶׂה קְנוּנְיָא עַל הֶקְדֵּשׁ – קָא מַשְׁמַע לַן.

28 וְהָאָמַר רַב הוּנָא: שְׁכִיב מְרַע שֶׁהִקְדִּישׁ כׇּל נְכָסָיו, וְאָמַר: ״מָנֶה לִפְלוֹנִי בְּיָדִי״ – נֶאֱמָן, חֲזָקָה אֵין אָדָם עוֹשֶׂה קְנוּנְיָא עַל הֶקְדֵּשׁ! אָמְרִי: הָנֵי מִילֵּי שְׁכִיב מְרַע, דְּאֵין אָדָם חוֹטֵא וְלֹא לוֹ; אֲבָל גַּבֵּי בָּרִיא, וַדַּאי חָיְישִׁינַן.

29 מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן: הָעֲבָדִים וְהַשְּׁטָרוֹת וְהַקַּרְקָעוֹת וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת. אֵין בָּהֶן תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְלֹא תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, שׁוֹמֵר חִנָּם אֵינוֹ נִשְׁבָּע, נוֹשֵׂא שָׂכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם.

30 רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קֳדָשִׁים שֶׁחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן – נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן, וְשֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן – אֵין נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן.

31 רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן בְּקַרְקַע וְאֵינָן כְּקַרְקַע; וְאֵין חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ. כֵּיצַד? ״עֶשֶׂר גְּפָנִים טְעוּנוֹת מָסַרְתִּי לָךְ״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״אֵינָן אֶלָּא חָמֵשׁ״. רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב שְׁבוּעָה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כׇּל הַמְחוּבָּר לְקַרְקַע – הֲרֵי הוּא כְּקַרְקַע.

32 אֵין נִשְׁבָּעִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבְּמִדָּה וְשֶׁבְּמִשְׁקָל וְשֶׁבְּמִנְיָן. כֵּיצַד? ״בַּיִת מָלֵא מָסַרְתִּי לָךְ״ וְ״כִיס מָלֵא מָסַרְתִּי לָךְ״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״אֵינִי יוֹדֵעַ, אֶלָּא מָה שֶׁהִנַּחְתָּ אַתָּה נוֹטֵל״ – פָּטוּר. זֶה אוֹמֵר ״עַד הַזִּיז״ וְזֶה אוֹמֵר ״עַד הַחַלּוֹן״ – חַיָּיב.

33 גְּמָ׳ תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל מְנָלַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״עַל כׇּל דְּבַר פֶּשַׁע״ – כְּלָל; ״עַל שׁוֹר״ וְ״עַל חֲמוֹר״ וְ״עַל שֶׂה״ וְ״עַל שַׂלְמָה״ – פְּרָט; ״עַל כׇּל אֲבֵדָה״ – חָזַר וְכָלַל.

34 כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט; מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן, אַף כׇּל דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן.

35 יָצְאוּ קַרְקָעוֹת – שֶׁאֵין מְטַלְטְלִין; יָצְאוּ עֲבָדִים – שֶׁהוּקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת; יָצְאוּ שְׁטָרוֹת – שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִטַּלְטְלִין, אֵין גּוּפָן מָמוֹן; הֶקְדֵּשׁ – ״רֵעֵהוּ״ כְּתִיב.

36 וְלֹא תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְלֹא אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. מַאי טַעְמָא? תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא תַּשְׁלוּמֵי שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעָה.

37 שׁוֹמֵר חִנָּם אֵינוֹ נִשְׁבָּע. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן:

פירוש ריטב"א על שבועות מ״ב

1 ההוא דאמר לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא א"ל פרעתיך א"ל הנהו סיטראי נינהו כלומר מצד אמר קבלתים בשביל חוב אחר שאתה חייב לי אמר רב נחמן איתרע שטרא ויש שפי' וכן דעת ר"ח ז"ל דלהכי קאמר איתרע ולא אמר איבטיל למימרא דלא איבטיל לגמרי אלא שנחלש כחו קצת שאינו גובה אלא מבני חרי וגם אם יש בו נאמנות אינו גובה אלא בשבועה אבל רבינו האי ורב שרירא ז"ל פי' דאיבטיל לגמרי וכן פירש רבינו אלפאסי ז"ל איבטיל שטרא ומשתבע לוה שבועת היסת ומיפטר ומביאין ראיה לדבריהם מעובדא דתורי דבסמוך דאמר כי האי לישנא איתרע שטרא והתם ודאי רגלים לדבר דאיבטיל לגמרי כיון דקא מודו דאתורי יהב ומתורי שקל כדאמרינן לקמן בסמוך וא"כ ה"ה לאיתרע שטרא דאמרינן הכא ואין זו ראיה ברורה דהתם נמי איכא למימ' דאיתרע ולא איבטל קאמר דנהי דאיכא לקמן הוכח' יותר לומר ביה איתרע טפי מהא דהכא ורב מתרץ כדר"פ אינו הוכחה גמורה לומר דאיבטיל לגמרי ומ"מ נראין דברי רבינו אלפאסי ז"ל משום דמהיכא תיתי לעשות פשרה זו לאורועי שטרא לחצאין אי חיישי' לסטראי למה יגבה אפי' מבני חרי ואי לא חיישינן לסטראי יגבה אפילו ממשעבדי ולישנא דאיתרע שטרא לא מוכח כפי' דר"ח ז"ל שהלשון הזה נאמר בתלמוד אפילו היכא דלא מגבינין כדאמרי' האי שטרא ריעא לא מגבינין ביה ואמרינן בפ' הכותב כגון אבא מארי קרענא שטרא אפומיה קרענא ס"ד אלא מרענא שטרא אפומיה למימר דלאו אגבויי מגבינין ביה ולאו מיקרע קרעינן ליה ואי תפס לא מפקינן מינה הכא נמי להכי אמר אתרע שטרא למימרא דלא מגבינן ביה ולא קרעינן ליה ומיהו כיון דלא קרעינן ליה ואי תפס אפי' בעדים לא מגבינן ביה לא אמרינן ללוה דלשתבע היסת דפרעיה כדכתב רבינו אלפאסי ז"ל דהיכי משתבע האי ואידך נקיט שטרא עליה אי בעי דלישתבע ליה ליהדר ליה שטרא וכן דעת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל וכן דעת תלמידיו רבותי ז"ל:

2 הכי השתא התם כיון דקאמר ליה דאתורי יהב ליה ואתורי שקל איתרע שטרא פי' דכיון דאידר א"ל לאו אתורי יהבת לי ומתורי שקלת ושתק ליה אלא דאמר סיטראי נינהו מכלל דמודה ליה וכיון שכן רגלים לדבר קצת דכיון דזוזי דהאי שטרא אוזפיה לצורך תורי ומתורי גופייהו שקל הני זוזי דמאותה הלואה דתורי פרע ליה. והנ"מ דפרעיה באנפי סהדי גירסת הספרים אבל ליכא סהדי דפרעיה מגו דיכול לומר וכו' ויש גורסין אבל פרעיה בין דיליה לדיליה מגו דיכול לומר מגו וכו' כתב הרא"ם ז"ל דדוקא נקט ש"ס דאיכא סהדי דפרעיה כלומר שמעידים שנתנם לו בתורת פרעון אלא דלא אדכר שטרא דהשתא ליכא משום מגו אבל לא מסהדי אפרעון אלא שראו שמנה לו מעות עדיין הוא יכול לומר סיטראי נינהו אף דלא יכול לומר להד"מ הוה יכול לומר במתנה נתנם לי ומגו דיכול לומר נתתם לי יכול לומר סיטראי נינהו וכדאשכחן בפ' שבועת העדות גבי ראייה בלא ידעה שאם אמר מנה הלויתיך ובאו עדים שנתן לו מנה ואמר במתנה נתתם לי שהוא פטור אע"ג דההיא הויא לאוקמא ממונא והכא הוא לאפוקי ממונא ולגבות שטרא מן הלוה למלוה הא נמי כי מעיינת ביה לאוקמי ממונא הוא דהני סהדי לאו אגופא דשטרא מסהדי דפרוע הוא אלא שטר במקומו עומד ועדותן לגבי השטר לא מעלה ולא מוריד דאינהו לא מסהדי אלא אהני זוזי דיהיב ליה באנפייהו וכי דחי ליה להאי גוביינא דאמרי סהדי לומר דמתנה הוה ממילא קם ליה שטרא בחיי לוה בחיוביה וגבי ליה ולא בהאי טענה גבי אלא בשטרא גופיה ורבינו ז"ל השיב עליו דמנא ליה דאי אמר במתנה נתנם לי הוה נאמן עד דנעביד מינה מגו ואי מההיא דפ' שבועת העדות דלא מחייבינן ליה התם אלא משום שהוחזק כפרן ואילו אמר במתנה נתנם לי היה נאמן שאין עדות נתינה עדות וכדקרי לה סתם ראייה בלא ידיעה התם הוא בעיקר חיוב של לוה שזה טוען שהלואה היו וזה טוען לא היו אלא מתנה שהבא לחייב חבירו שהלוה לו עליו להביא ראיה דמהיכא תיתי לומר שיהיה הלואה יותר ממתנה אבל הכא ודאי ריעא טענתא לו ובא לומר שהיה חייב לו ושנתן לו במתנה ולא פרע חובו וגריעה טענה זו טפי מטענת סיטראי גופא ועוד דהאי לאוקומי ממונא והכא לאפוקי ממונא דמאי דקא' הרב ז"ל דלאוקומי ממונא הוא דלאו אשטרא מסהדי אלא אזוזי דיהיב הא לאו מילתא דכיון דקי"ל דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ואי לאו דאמר במתנ' נתנם לו או במגו דידה לא הוה גבי והשתא גבי מיגו לאפוקי ממונא הוא וליתא להך ראיה כלל ועוד ק' לישנא דגמ' דאמרי אבל ליכא סהדי דפרעיה מגו דיכול לומר להד"מ אלא שבזה י"ל כי כלפי שסתם הש"ס לשונו תפס כן וכשתמצא לומר דאיכא עידי נתינה מעולם הא דקאמר להד"מ לאו שלא נתן כלום אלא שלא נתן לו פרעון כדטעין ליה פרעתיך שהטוען לחבירו הלויתיך או פרעתיך והלה לא לוה או לא פרעהו אע"פ שקבל מעות בתורת מתנה או ענין אחר יכול הוא לומר להד"מ וזה נ"ל ברור ומ"מ הראיה שלפ' שבועת העדות אינה דומה לזו מטעמא דכתב הרמב"ן ז"ל אלא שלשון הגמ' מסייע קצת לפירוש הרא"ם ז"ל מדנקיט תלמודא וה"מ דאיכא סהדי דפרעיה דמשמע דדוקא דאיכא עידי פרעון ואמרינן נמי לפום גי' הדה דלעיל אבל ליכא סהדי דפרעיה דמשמע דכל דליכא סהדי דפרעיה ממש יכול לומר סיטראי נינהו וכעובדא דאבימי דפ' הכותב דאדכר ש"ס הכא לסייעתא דהאי מסקנא הכי א"ל אבימי איכא סהדי דפרעתינהו ולא אמר איכא סהדי דיהבת להו והתם בודאי בדוחא א"ל איכא סהדי דפרעתינהו כי לא היה רוצה אבימי להפסיד ממונו מפני חסרון טענה לכנ"ל כדברי הרא"ם ז"ל. וכדאבימי בריה דר' אבהו פי' עובדא הוא בפ' הכותב ושם פירשתיה בארוכה בס"ד וכולה שמעתין בשאין הלוה מודה שהיה חייב לו סיטראי ואין למלוה ראיה בזו אבל היכא דאיכא ב' חובות ודאין עליו ונתן לו פרעון סתם והן חולקין על איזה מהן פרע והעדים אין יודעין לברר דעת רבינו הרא"ה ז"ל דמסתמא לדעתו של מלוה הוא פורע שיטלם מאותו חוב שירצה שהגיע זמן פרעונו כיון דיהב ליה סתם ולא פי' ומיהו אם הא' הוא חוב והא' הוא ערבות ואפילו בקבלנות סתמא על החוב הוא ודאי דלא שביק אינש למפרע חוביה ופרע ערבותיה מפי רבינו ז"ל:

3 ההוא דאמר ליה לחבריה מיהמנת עלי כל היכא דאמרת לא פרענא אזל פרעיה באפי סהדי וכו' עד נהי דהימניה טפי מנפשיה טפי מסהדי מי מהימניה פי' דהא לא א"ל אלא מהימנת עלי ואהני ליה דכי ליכא סהדי דפרעיה אע"ג דאמר ליה אשתבע לי לא אשתבע ליה אבל טפי מסהדי לא המניה ונראים דברים דאפי' טפי מן חד סהדא לא הימניה ואם יש ע"א שפרעו נשבע לו דלישנא דמיהמנת עלי לא משמע אלא עליה בלחוד ומשום דבעובדא הוו סהדי נקט לה ר"פ טפי מן סהדי וכן דנתי לפני מורי הרא"ה ז"ל. ההוא דא"ל לחבריה מיהמנת עלי כבי תרי וכו' עד אר"פ כבי תרי הימניה כבי תלתא לא הימניה ואיכא דק"ל כי הימניה כבי תרי ולא אתו אלא תרי מאי מהני לי' דהא איכ' למימ' אוקי תרי לגבי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ולאו קושיא הוא דודאי כי הימניה כבי תרי ה"ק שיהא נאמן כב' עדים גרידי דאורייתא וכאלו פסל על נפשיה בהא כל תרי סהדי דעלמא ומפשטא דסוגיין משמע דאע"ג דלא אמר כב' עדים כשרים אלא כב' עדים בהכי סגי דסתם בב' עדים כשרים בעי למימר וכדאמרינן הכא מהימנת עלי כבי תרי ואסיקנא דכי אמר כבי תרי אפילו אתו ק' סהדי מהימן עליה דתרי כק' ומאה כתרי אבל א"ל כתלתא ואזל פרעיה בפני ד' ביטל נאמנותו וכי אמרי' דכי אמר כבי תרי ואתו ג' דלא מהנו בדאתו בתורת עדים שאם עשאם ב"ד ופרע בפניהם מיד נפטר דנהי דמהניה טפי מסהדי טפי מבי דינא לא הימניה וזה דעת רבותי' נוחי נפש ועיקר. ואפי' היכי דהימניה כבי תרי דכי אתו תרי או ג' בתורת סהדותא לא מיהמניה כתב רבינו אלפאסי ז"ל בתשובת שאלה דדוקא דהוו עדי פרעון אבל אתו עדי הודאה דאודי קמיה דאיתפרע הרי הם נאמנים עליו וכן בההוא דלעיל דאמר אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' דאמרי' דלרבא כי אתו תרי סהדי אחריני לא מהימני ה"מ עדי פרעון אבל עדי הודאה נאמנין דהא עליה מסהדי ולא אגופא דפרעתא ובהא לא פסלינהו והר"ז הלוי ז"ל סובר דאפי' עדי הודאה לא מהימני והביא ראיה מההוא עובדא דא"ל לא תפרעין אלא באפי תרי דתנו הלכתא ואתי סהדי אחריני דפרעיה וכו' וא"ל רב נחמן כיון דמודית דקבלתינהו מיניה פרעון הוי מאי אמרת לקיומי תנאה זיל אייתינהו אלמא אע"ג דאודי השתא בפרעון צריך היה לקיים תנאו שאומר לו אל תפרעני אלא באפי תרי דתנו הלכתא ואין זו ראיה דהתם לאו בדוקא א"ל הכי אלא מילתא בעלמא לפיוסי דעתיה ותדע דלמלוה גופי' א"ל זיל אייתינהו ואי בדוקא א"ל לאידך לזה הול"ל דלייתינהו דכל זמן שלא נתקיים התנאי לא מיפטר ועוד היכי מייתי להו לזוזי והא איתנס ועוד כי אין דרך החכם להשתבח בעצמו לומר הא אנן דגמרי' הלכתא ספרא וספרי וכו' אלא ודאי בדרך בדיחותא וגוזמא א"ל כן וכדברי רבי' הרמב"ן ז"ל עוד נתן טעם לדבריו ז"ל דויאי אי לא משכחת עדי פרעון שיש בכללם עדות הודאה לא מהני כ"ש עדי הודאה גרידתא וגם זו יש לדחותה דהתם כיון דסוף לא נתכוון להודות ממש ולעדות פרעון באו ובו עיקר עדותם לא מהנו דהא להכי אמר אל תפרען אלא באנפי פ' ופ' אבל הכא שבאו להודאה בלבד ולמסור להם עדות על זה הודאתו כמחילתו וכאלו בטל נאמנתו ועדותם על הודאה זו כאלו העידו שנמחל וביטול כחו וכל זכות שיש לו בשטר ההוא ורבינו הרמב"ן ז"ל הכריע ואמר בודאי בההיא דלעיל דלא א"ל לא תפרעני אלא בפני פ' ופ' ומסתמא הוא דדיינינן פסולה אשאר עלמא לא משמע ההוא פסולה אלא אפרעון ולא אהודאה אבל הכא דעבד ליה נאמנות כל היכא דאמר לא פרענא אע"פ שיבואו עדי הודאה לא מהנו דסוף סוף הוא מכחיש להו ואמר להד"מ ולא פרענא מעולם דהא הימניה דלגבי מיניה כל היכא דאמר לא פרענא והרי הוא אומר דלא פרע וכן דעת רבותי הרא"ה והרשב"א ז"ל דבשטר שיש בו נאמנות כל היכא דאמר דלא פרעיה אין עדי הודאה מועילים לו ונראה דעדי מחילה מהנו דהא איהו לא פסיל סהדי לעדות מחילה הילכך אפי' יהא נאמן שלא נתפרע מ"מ בשטר שנמחל אינו גובה ומעתה זה הטעם לעדות הודאה לפי שהודאתו בשטר שהוא פרוע זו היא מחילתו כדכתיבנא בב"מ ועכ"ז אין לי אלא דברי רבותי ז"ל ואם האמינו בכל טענות שיטעון בחוב זה אפי' עדי מחילה אינם מועילים ולא עדי ביטול השטר חוב דהא מכחיש להו בכולהו ואיהו מהימן טפי מנייהו וא"כ מאי תקנתו של שטר שיש בו נאמנות בזו י"ל דליכתוב לו בכתב ידו שהוא פרע דכי נפיק כתב ידו בב"ד ומתקיים כמאן דמודה השתא בבי דינא והוייא ליה כההיא דאמרי' לעיל כיון דקא מודית דקבלתינהו פרעון הוי או יפרע בב"ד דטפי מבי דינא לא מהימני או יכתוב לו שהוא מתחייב לו בכדי הסך שנגבה ממנו בשטר זה כשיבוא עליו שובר אתי עליה ממ"נ דאי מודה בשובר ניחא ואי לא מודי ביה הרי הוא חייב לו כנגדו ובהא לא אמרי' זה גובה וזה גובה כדין ב' שהוציאו שטר חוב זה על זה מכיון דתפיס וכדאיתא התם בהדיא בההיא שמעתא בפרק שני דייני גזרות וכן תקנו רבותי' ז"ל והיכא דלא מהנו עדי פרעון י"א דנהי דלא מהנו השתא לעכב פרעונו מפני נאמנותו מ"מ לבתר דפרעיה השתא יכול לחזור בו ולגבות ממנו בעדי פרעון אלא מה שפרע בפניהם שהרי נתקיים תנאי נאמנותו וכן נראה בדברי הראב"ד ז"ל בתשובת שאלה שכתב דלהכי כתבי בנאמנותו של שטר שיהא נאמן לעולם וש"מ דאי לא כתב ביה לעולם חוזר וגובה באותן עדים אבל הרא"ם ז"ל כתב דלעולם לא מהימני אלא לגבי פרעון דההיא הלואה עדים פסולים הם וכן נראין הדברים היכא דאתו עליה בעדות פרעון דההיא הלואה דהא כי אמר מלוה דלא פרע בעוד שהשטר בידו הוחזק בנאמן כב' עדים ואפסילו אידך לעדות פרעון וכיון תו לא הדר מלוה לאיפסילי ולאיכשורי אינהו שכבר הוחזק עדותו בב"ד אבל אם לוה פקח הוא מוקים להו להנהו סהדי דליחזי אידך פרעון בתרא והדר מסהדי עליה דמלוה שיש לוה מנה אצלו שלא כדין דהא ידעי אינהו דהאי מנה בתריה שלא כדין שקליה וגזל הוא בידו והשתא ודאי מהימני דלאו בעדות פרעון דשטרא אתו עליה דהא לא אתו למיסהד אפרעון קמא אלא דמסהדי על מנה בתרא שיודעים שהוא גזל אצלו וזה הדין שוה בין בהא דהכא ובין בההיא דאל תפרעני אלא בפני פ' ופ' כנ"ל וכן הודה לי מורי הרא"ה ז"ל וכן עיקר:

4 אין נשבעין על טענת וכו' פי' הרא"ם ז"ל דדוקא בשבועת מודה במקצת דאיירי בפרקין דליתא אלא בטענת ברי וכן בכל דוכתה דבעי טענת ברי משום דטענת חש"ק דשמא ואפי' כי טעני בברי אבל שבועת השומרים דאיתא בטענת שמא נשבע בטענת ברי קטן ואע"ג דכתיב כי יתן איש דדרשינן איש ולא קטן כדאיתא בגמ' בפ' שומרים שדינן ליה אמודה במקצת דכי הוא זה בלחוד דהא קי"ל דעירוב פרשיות שנו כאן והקשה עליו רבינו הרמב"ן ז"ל דודאי קרא דכי יתן עיקרו בשומרים הוא דכתיב וע"כ משבועת השומרים ממעט קטן דכי דרשי' עירוב פרשיות כתוב כאן אינו אלא לענין דבשבועת השומרים איתא אפי' כטוען בכל נגנב או נאנס ולא בעינן בה הודאה במקצת אבל לכולהו שאר דינין כולה פ' עיקרה בשומרים ועוד דאי הכי כי רמינן בגמ' רישא דמתניתין אסיפא נמי דרישא במודה במקצת וסיפא דקתני נשבעין בשבועת השומרים והא ניחא טפי מכולהו פירוקי דפרקינן בגמ' ואי משום דקתני סיפא נשבעין לקטן ולהקדש ובהקדש ליכא שבועת השומרין נהי דאין נשבעין עליהם מן התורה מדרבנן נשבעין כדאיתא בפרק הזהב בהדייא ועוד דבפ' הגוזל לענין טוען טענת גנב בפקדון דמשלם כפל מעעטינן מינה טוען טענת גנב לקמן משום דכתיב כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום ותניא אין לי אלא כשנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן תבעו כשהוא גדול מנין ת"ל עד אלהים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כא' וש"מ דכי יתן איש ואין נתינת קטן כלום בהני שומרין איתיה הילכך אין נשבעין לקטן בדיני שומרין כל שבא מחמת נתינתו ואפי' תבעו כשהוא גדול מגזירת הכתוב אבל בבא בטענת נתינת אביו ובטענת ברי והוא טוען נאנסו אפשר דלראב"י דחשיב ברי דידיה ברי גמור דלדידי' משתבע אפי' שבוע' נאנסו כי היכ' דמשתבע לאביו דהא גביה ליכא מיגו דכופר בכל כי היכי דליתיה גבי אבוה ונתינת גדול איכא וכי היכי דמשתבע ליה במודה לו במקצת אבל לרבנן דלא חשיב ברי דידי' ברי ואי בעי כפר ליה אף טענת נאנסו לא משתבע ליה ובשבועת השותפין והאריסין וחבריהם דתיקון רבנן ואיתנהו בטענת שמא נשבעין ג"כ לקטן משהגיע לעונת הפעוטו' וכן במקחו וממכרו דתקון רבנן לפעוטו' משום כדי חייו מסתברא דנשבעין להם היסת דר"נ משום תקנתא דידהו דהא ודאי בכלל תקנתן שאל"כ תקנתן קלקלתן דאינהו לא ידעי לאזדהורי אבל אין משביעין את הקטן שהגיע לעונת הפעוטות אפי' במקחן וממכרן דשבועה דידהו לית בה ממשא ואית בה משום לפני עור לא תתן מכשול ולדאתי למיסרך כשהוא גדול וגדול דשקיל וטרי בהדי' ליזדהר מיני' שלא יצטרך לבוא לידי מקום שבועה דהוא גדול הוא דידע לחוש לעצמו וליכ' למיקשי היכי אמאי לא מוקמי' הסיפ' בהא דפעוטות דכתי' נשבעין להם דאי בשבועת היסת ליתא במתני' כלל דתקנת אחרוני' היא ואי שבועת השותפין והאריסין וחביריהם הבאים שלא בטענה לא איירי מתני' בהא מסתמא דההיא פשוטה ואי בבא בטענת אביו וטענת בריא וכראב"י הא בכלל מאי דאוקימנא בגמרא כראב"י ובמודה במקצת וההיא עדיפא דאיירי בה תנא לעיל בפרקין:

5 והא אמרת רישא אין נשבעין וכו' א"ר בבא בטענת אביו וראב"י הוא דתניא וכו' וראב"י לית ליה משיב אבידה פטור פי' רש"י ז"ל והתנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם ואינו נכון חדא דאי מיניה מקשה תלמודא הו"ל לאדכורי בהדייא דהכי אורחא דש"ס ועוד דההיא לאו דינא הוא אלא תקנתא דרבנן כדקתני בהדייא מפני תיקון העולם ואפילו בגדול הבא בטענ' ברי ומחמ' עצמו שאמ' לו ב' רישין כיסין קשורין ודאי מצאת לי וכדאיתא בהדייא בדוכתה במסכת גיטין ועוד דהתם מוכח דראב"י לית ליה מתני' דהמוצא מציאה לא ישבע דר' יצחק אוקמנה דפליג אההיא מתני' ואמרי דאמר כראב"י ואפ"ה פרכינן התם כי הכא ור"א לית ליה משיב אבידה פטור לכך הנכון כמו שפי' בתוס' דכל דאית ליה מגו דאי בעי כפר בכל מקרי משיב אבידה ופרקינן ופרכינן הכי להדיא משום דמיגו דאורייתא הוא וסברא נמי הוא כדאיתא בפ' האשה שנתארמלה:

6 אמר רב בטוענו קטן פי' ובטענת ברי דהיינו כסתם טוענו ופרכינן וטענת קטן מידי ממשא אית ביה פי' ואפי' בא בברי והתנן אין נשבעין וכו' והא דנקיטיה האי לישנא ולא נקטי' והא קתני רישא אין נשבעין על טענת חש"ק משום דהא שקלא וטרייא על ברייתא דראב"י באנפי נפשה קיימא וכדשקליה וטרייא הכי בפ' האשה שנתארמלה ובפרק השולח וזה פשוט:

7 גי' הספרים והיא גי' רבינו אלפאסי ורש"י ז"ל אלא הכא בדרבה קמפלגי ופי' רש"י ז"ל לעולם בטוענו קטן בברי ודק"ל מדתנן אין נשבעין לקטן ל"ק דההיא בבא בטענת עצמו והא דראב"י בבא בטענת אביו והקשו בתוס' דא"כ עיקר התי' חסר מן הספר ובפי' הו"ל לאדכורי האי תירוצא דמתרץ מתניתין דאין נשבעין לקטן כיון דמינה אקשינן ועוד דהא להדייא פריך ש"ס מעיקרא ובאתמהה טענת קטן מידי ממשא אית ביה אלמא פשיטא להו דלית בהו ממשא לאשתבועי עלה והיכי הדר השתא לתרוצי בניחותא דאית ביה ממשא לכך הנכון דהשתא נמי בטוענו גדול מוקמי' לה והא דאמרינן אלא היינו משום דהדריה מתירוצא דפרקי' קושיא דאקשי' טענת עצמו טענת אחרים והודאת עצמו דפרכי' עלה כולהו טענתא נמי הכי נינהו והדרינן מאי תירוצא ואמרינן דהא דקרי ליה טענת עצמו היא כדרבה וכדמפרש ואזיל דהוה ס"ד דבבנו מעיז ומעיז ואפ"ה משתבע על טענתו אליב' דר"א וכ"ת והא לראב"י אמרי' דבבנו נמי אינו מעיז וא"כ היכי קרי לה טענת עצמו וי"ל דאליבא דרבנן דס"ל דבבנו מעיז ומעיז קרי לה ראב"י טענת עצמו ויש נוסחאות דל"ג אלא ואין להלמה לפי' רש"י ז"ל דלדידיה הא אהדר ליה ש"ס מאוקמתא קמייתא דהוה מוקים לה בטוענו גדול אבל לפי זה אפשר להלמה דמשום דאכתי קיימי' בעיקר אוקמתא לאוקמת בטוענו גדול ולא אתינן השתא אלא לתרוצי תירוצא אחרינא במאי דאקשי' מטענת עצמו לא בעינן למימר בה אלא שהגירסא הראשונה ניחא יותר:

8 דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע האריכו בהא דרבה בתוס' וכן הרמב"ן ז"ל האריך בה הרבה ולפי שכבר הארכתי בה הרבה גם אני כאן במהדורא קמא ובכמה דוכתי אחריני דתרי מהדורי אקצר בה כאן שלא לכתוב אלא העיקרים ושיהא מועט מחזיק את המרובה וכן פירושא מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה דוקא ישבע כלומר כיון דכופר בכל פטור יהא הוא ג"כ פטור ואע"ג דמדין נפשיה איכא למימר דמשתבע כיון דמודה מקצת רגלים לדבר שאין חבירו תובעו בשקר אפילו הכי כיון דכופר בכל פטור יהא הוא ג"כ פטור במינו דמשיב אבידה דהא מגו דאורייתא הוא וסברא הוא כדאיתא בפרק האשה שנתארמלה וכ"ת ומנ"ל לרבה דכופר בכל פטור מן התורה דאי מדכתיב כי הוא זה דילמא לומר דאף כי הוא זה חייב שבועה ולא נימא לאידך גיסא דרגלים לדבר דקושטא קאמר כיון דמודה במקצת ואי משבועת עד א' דלא איצטריך אלא לכופר בכל וש"מ דכי ליכא אלא עד א' לא משתבע מדאורייתא הא ליתא דהא איכא למימר דאיצטריך למודה אע"ג דליכא כפירה אלא פרוטה וליכא נמי תביעת שתי כסף דבעי' במודה מקצת דעלמא והנכון בזה דליכא למימר לרבה מנ"ל דכופר בכל פטור משבועה דאורייתא שזו הלכה רווחת בש"ס וכמה משניות שניות בה בפרקין ודוכתי אחריני ועלייהו סמיך רבה דהוה אמורא:

9 חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו פירוש רש"י ז"ל בעל חובו דוקא שגמלו חסד ולאפוקי טענת פקדון שלא גמלו כלום אבל המפקיד אדרבא הוא גמלו חסד ובפקדון יכול הוא להעיז לכפור בכל כמו במודה במקצת וכיון שכן אף בכופר בכל חייב שבועה מן התורה שאלו היה הוא פטור אף מודה מקצת היה פטור דמיגו גמור הוא ממעיז למעיז והיינו דאמרינן בעלמא עירוב פרשיות כתוב כאן דכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב אבל בפקדון מעיז ומעיז והקשה עליו דהא כל המשניות ששנינו בפרקין בענין מודה במקצת בפקדון הם כדקתני כך וכך מסרת לי והוא אומר לא מסרתי אלא כך ולשון מסרתי פקדון הוא וכן מוכיח בהדיא עובדא דרעייא דלא אשכחן בה שבועה דאורייתא אלא משום דר"ח קמייתא דאתי בק"ו ממודה במקצת לכך הנכון דבפקדון נמי כופר בכל פטור מדאורייתא ומודה במקצת חייב והא דאמרינן התם דכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב ולא בפקדון היינו בטענת פקדון דוקא דהיינו שבועת השומרין דנאנסו ודכוותא דהתם אפי' אמר שכל הפקדון נאנס חייב שבועה דבהא יכול הוא להעיז פניו לעולם שעל הרוב אין הבעלים יודעים אם נאנס דהיינו דאמרינן התם דהא דעירוב פרשיות כתב כאן פליגא לרמי בר חמא דאין שבועת השומרין עד שיודה במקצת ויכפור במקצת ויאמר בשאר נאנסו וכגון שטענו שלש פרות כדאמרינן בפרק שנים אוחזין וכדמוכח בהדיא בפרק הגוזל והא דמאמר הכא אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו שיודע האמת כמוהו כמה הלוה לו ואם פרעו ומעתה ה"ה לפקדון כל שטענתן בכפירה והודאה כדין מלוה ונקט בעל חובו משום דשכיח טפי. והאי בכוליה בעי לכפריה אי לאו דחזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ובכוליה בעי דלודי ליה עיקר הפי' וכ"ת א"כ אפי' כופר במקצת בלבד יהא נאמן מהאי חזקה הא ליתא דכיון דמודה במקצת לא חשיב נפשיה מעיז במה שכפר דהא תלו אינשי דאישתמוטי וכו' ואמר רחמנא רמו שבוע' עליה כי היכי דלודי ליה פירושכי היכי דלודי בעת שבוש מלהעיז פנים שאם יצא מב"ד זכאי אף משביע' עכשיו שוב לא יודה אישתכח דטעמא שאמרה מודה במקצת הטענה ישבע וכופר בכל פטור משום דליכא מיגו מעלייא דמיגו מעלייא הוא כשהוא ממעיז למעיז או משאינו מעיז לשאינו מעיז שאלו כפר בכל היה מעיז ועכשיו שמודה במקצת אינו מעיז לאו מיגו מעלייא הוא ובעי למירמא עליה שבוע' זו והלכתא כרב ומכאן אנו למדין למקומות אחרים דכל מיגו שהוא ממעיז לשאינו מעיז בעי שבוע' בנקיטת חפץ והיינו עובדא דהנהו עיזי שאכלן עיזי בנהרדעא חושל' דקי"ל שיכול לטעון עד כדי דמיהן מיגו דאי בעי טעין לקוחות הן בידי אלא דרמו רבוותא ז"ל עליה שבועה דנקיטת חפץ משא"כ בטענות לקוחות הן בידי דליכא אלא שבועת היסת משום דבטענת לקוחות הן בידי היה מעיז פנים בפני בעל העזים דאיהו לא ידע בהא מידי. ר"א סבר ל"ש בו ול"ש בבנו אינו מעיז להיות כופר בכל ולהתחייב במודה מקצת והוא שטוענו ברי דומיא דאביו וכדמפרש בסמוך דמוקמינן לה דקאמר ברי לי הכא דקאמר ברי לי פירוש הראב"ד ז"ל שאמר אבי פקדני בשעת מותו דאלו כשטוען בפני הודית לאבי בשעת מותו או בפני הלווך ולא פרעתו אף רבנן מודו שאינו מעיז וכופר בכל פטור ומודה במקצת חייב ואין זה מחוור חדא דהיכי חשבינן טענת ברי מה שפקדיה אביו דליכא לא ראיה ולא ידיעה ועוד דאי רבנן מודו כשאמר בפני הודית לאבי אמאי אוקימנא לסיפא דמתני' כראב"י וכשאומר אבא פקדני דוקא נוקמה כרבנן ובטוען בפני הודית לי והא עדיף לן טפי דאתיא ככ"ע ועוד דכי אמרינן לרבנן בו הוא דאינו מעיז הא בבנו מעיז סתמא אמרינן ואפי' בנו דומיא דאב שטוען בפני הלווך או אתה הודית לי בפני לכך הנכון דהא דאמרינן באומר בריא לי שא"ל בפני הודית לאבי בשעת פטירתו או הלוך ולא פרעתו כי נפטר מיד ובהא הוא דסבר ראב"י שאינו מעיז בבנו ואפ"ה סברי רבנן דמעיז דכיון דענייני אביו הם אולי הימניה עשה אביו עמו שיודה לו בפני בנו כדי להעשירו בפניו וכן עיקר ומיהו אף כדברי כראב"ד דוקא שטוען אבי פקדני בשעת פטירתו כדאמרן אבל באומר כך מצאתי כתוב בפנקסו פשיטא דאין זה אלא טענת שמא וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ובהא אפילו היסת אין נשבעין נמצאת למד דכל שטוען קטן פטור לגמרי ואין עליו אפילו חרם סתם משום דטענת קטן לית בה ממשא ובטוענו גדול לפי שמצא בפנקסו ליכא אלא חרם סתם וכן בטוענו אבי פקדני כך לפירושנו שהיא נכון בעיני הרמב"ן ז"ל ורבותי נ"ע אבל בטוענו גדול בפני הודית לאבא או הלוך בשעת פטירתו לראב"י חייב שבועה בדין כאביו ולרבנן אין כאן אלא טענת שמא וליכ' אלא חרם סתם ולענih מחלוקת ראב"י ורבנן דעת רבינו אלפאסי והרמב"ם ז"ל והר"ם דהלכתא כראב"י שמשנתו קב ונקי ואפי' בברייתא כדאיתא ביבמות ודעת הגאונים ז"ל דהלכתא כרבנן דרבים נינהו ורבותי ז"ל הכריעו כרבינו אלפאסי ז"ל ואידך רבוותא ז"ל דפסקי כוותיה:

10 להקדש להפרע מנכסי הקדש פירוש שאין נפרעין ממנו אלא בשבועה וא"ת והאיך נפרעים ממנו ואפילו בשבועה דהא קי"ל הקדש מפקיע מידי שעבוד ל"ק דההיא בקדשי מזבח דקדשי קדושת הגוף אבל קדושת דמים דבד"ה אינו מפקיע וכדאיתא בערכין וברירנא לה בפרק אע"פ בס"ד:

11 ש"מ שהקדיש כל נכסיו וכו' פירשתיה יפה בפרק גט פשוט בס"ד:

12 הקדש רעהו כתיב פירוש בהקדש גבוה דוקא ולא בהקדש עניים כדכתיבנא בפרק הזהב בס"ד:

13 כי יתן איש אל רעהו כלל ואע"ג דבפרק מרובה איכא דדריש לה בריבה ומיעט וריבה לא דייקי' בהא הכא משום דלא נפקא לן מינה בין דרשא זו לדרשא זו במאי דבעינן לפרושי דטעמא דמתני' והכי אורחא דש"ס:

14 אלו דברים שאין נשבעין עליהם פי' שבועת מודה במקצת דאורייתא אבל שבועת היסת דתקון רבנן בתראי נשבעין וכן פסקו הגאונים ז"ל. שומר חנם אינו נשבע כבר כתבתי בפרק המפקיד דה"ה דאינו משלם אפילו על הפשיעה דמכל חיובי שומרין מעטינהו רחמנא לכל הני אלא דנקט תנא בכל חד וחד מן השומרין מאי דכתיב בהו בהדיא וגבי שומר חנם כתיבא שבועה וגבי שומר שכר כתיב תשלומין אבל ה"ה דשומר חנם אינו משלם ושומר שכר אינו נשבע על האונסים דהא תשלומי שומר התם גמרינן בפרק השואל ושבועת השומר שכר משבועת דשומר חנם וכולהו כתיבי בדיני שומרים וזה דעת רבינו הרמב"ן ז"ל אבל יש שסוברין דשומר חנם חייב על הפשיעה דמזיק הוא ולא פטר רחמנא מזיק בהדיוט וליתא דחיוב פשיעה אינו מזיק אלא גרמא בנזקין דפטור בעלמא והכא בדיני שומרים הוא דחייב מעתה פושע דשטרות פטור:

15 רמ"א יש דברים שהם כקרקע ואינם כקרקע וכו' ואוקימנא פלוגתייהו בענבי' העומדים ליבצר דר"מ סבר כבצורות דמיין ורבנן סברי לאו כבצורות דמיין ואיכא למידק דהא בעלמא אמרינן שכל העומד לגדור כגדור דמי וכדאמרינן להדיא בפרק נערה גבי ההוא דא"ל זילו הבו להו למזונות מתמרי דעלי בורייה ופרכי' לענין מזונות אלמנה דליתה אלא מטלטלין אילו ב"ח הוה כה"ג מי הוה יהיב ליה מר פי' מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח ומהדרינן דחזו לבורייה קאמינא ופרכינן סוף סוף כל העומד לגדור כגדור דמי והתם ודאי אליבא דהלכתא פרכי לה וכרבנן וי"ל דהתם מיירי שהיו עומדים לגדור לגמרי שאילו לא היו גודרין אותם היו נפסדין בקרקע אבל הכא שהיו ראוין ליבצר ומיהו אם לא היו בוצרין אותם לא היו נפסדין וכדפרישנא בפ' שנים אוחזין וכן בבבא בתרא גבי שכר המגיע לכתפים אבל הרמב"ן ז"ל כתב בתשובה דכי אמרינן כל העומד לגדור כגדור דמי בפירו' העומדים ברשות בעלים שבידו לבוצרן אבל אין ברשות בעה"ב לבוצרן כגון דמסרן לשומר בהא אמרי רבנן דלאו כבצורות דמיין וכן הסכים לפי' זה הרשב"א ז"ל:

16 ר"מ מחייב וא"ת ולמ"ד הילך פטור וקיי"ל נמי כוותיה כדברירנא בדוכתה היאך חייב וי"ל דמיירי באומר אינן אלא חמש ובצרתים וא"ת א"כ הו"ל הודאה במטלטלין גמורים וי"ל דלענין מודה במקצת בתר שעת נתינה אזלינן ובשעת נתינה מחוברין היו אלא שעומדים ליבצר וה"נ משמע בפ"ק דב"מ דאמרי' ולמ"ד הילך פטור למ"ל דמיעט רחמנא קרקע משבועה דהא כל קרקע הילך הוא ופרקי' כגון שחפר בה שיחין ומערות אע"ג דהשתא נזק של חפירת הקרקע תבע ליה דהוי מטלטלין כיון דבשעת פקדון קרקע הוה מעטיה רחמנא משבועה וכ"כ הרמב"ם ז"ל וכן דעת רבינו הרמב"ן ז"ל אבל כראב"ד השיב עליו דהא קי"ל שהאומר שתים חבלת בי והוא אומר לא חבלתי אלא א' שהוא חייב שבועת מודה במקצת משום דהשתא נזק תבע ליה ואע"ג דאתי מכח הדרש הוקש אדם דהוקש לקרקעות וההיא דחפר בה שיחין ומערות דחשבי' לה קרקע מיירי שהיה תובעו למלאות החפירות והא דהכא יפרש לה הרב ז"ל כשטוענו עשר גפנים טעונות מסרתי לך שהיו עומדים ליבצר ה' שבכאן שהם עדיין טעונות וה' אחרות והלה אומר אינן אלא חמש והן אותן האחרות שהיו בצורות כי אלו החמש שלי הם נמצאת הודאה במטלטלין וכפירה בקרקעות לר"מ והילך ליכא ואין פי' זה נכון דלישנא אינן אלא ה' אהודאה משמע ולא אכפירה כסוגיין בכוליה תלמודא דכל היכא דאמרי' אינו אלא כך אהודאה הוא ועוד דההוא דחפר בה שיחין ומערות אינו יכול לטוענו מילוי החפירות כלל אלא נזק בעלמא ככל הנזקין שבעולם לכך הנכון כפי' הא' וההיא דחבלת בי שתים לא קשיא דדוקא עבד הוקש לקרקע וכדכתיב בהו לרשת אחוזה אבל לא בן חורין ואע"ג דאמרי' בסנהדרין גבי שומר הקדשות שהיא בעשר' וקתני ואדם כיוצא בהם לפי שדינו כקרקע וההיא באדם ישראל הוא שאמר דמי עלי התם שאני לפום לפי שנשום כעבד הלכך שומתו כקרקע וכדכתיבנא בדוכתה בס"ד:

17 אין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין במכילתא מפיק לה מדכתיב על שור על חמור על שה על שלמה וכו' דכולהו דבר שבמנין או שבמד' ואע"ג דבין כסף ובין אידך פרטי לדרשא אתא כדאיתא לעיל בפרקין גבי כסף וכדדרשי' באידך פרטי בפ' מרובה מ"מ מפשטייהו נלמוד הא דמתני' והא דתנן זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון למ"ד הילך פטור מיירי בשאומר שהרקיבו בפשיעה וחייב לו לשלם הרקבון ביש ברקבון שוה פרוטה:

« ריטב"א על שבועות מ״א ע״ב ריטב"א על שבועות מ״ג ע״א »